%20(4)_edited.png)
המנה שהזמנו הגיעה
ובחזרה לסיפור.
שם, בבית החולים בפיליפינים, פשוט לא הצלחתי.
וזה אולי החלק הכי חשוב בפוסט הזה.
כי דווקא אני, שמלווה אנשים בקליניקה שלי, שמלמד איך לעבוד עם הכלי הזה, שמאמין בו, שחי אותו.
באותו רגע לא הצלחתי להשתמש בו.
הייתי עמוק מדי בתוך פחד.
מערכת העצבים שלי הייתה בהישרדות מוחלטת.
ידעתי מה אני “אמור” לעשות.
ידעתי לאן אני רוצה להפנות את התודעה.
אבל לא הצלחתי להעלות בדמיון שום תמונה עתידית שלא הייתה הדבר שממנו הכי נחרדתי.
ואז אשתי נחלצה לעזרתי.
אני זוכר את עצמי בוכה.
ממש בוכה.
ונועה אומרת לי:
“בוא נדמיין ביחד עתיד רצוי.”
ואני עונה לה:
“אני לא מצליח. אני לא מצליח לדמיין עתיד שונה ממעייני בגיל 30 בוהה בי במבט ריק וזקוק לי.”
בכינו יחד הרבה. היה לנו פלייליסט שירים שפשוט הקשבנו לו ובכינו. היינו יחד בתוך האימה.
ורק אחר כך היא התחילה לקחת אותי בעדינות אל תמונות אחרות.
“בוא נדמיין את מעייני נוסע באופניים בצוקים.”
ואני ניסיתי לראות את זה.
“בוא נדמיין אותו רוקד את הריקוד שהוא אוהב (הרם סם סם) במרכז יוגה בנוף צוקים.”
ונשמתי.
“בוא נדמיין אותו עובד עם פאוזי, הבנאי המיתולוגי של נוף צוקים, ומכין איתו בטון.”
לא אמונה ילדותית.
לא בריחה מהמציאות.
לא הכחשה.
בחירה מודעת, אחראית ומעצימה:
לא לתת לפחד להיות הדבר היחיד שמקבל את כל תשומת הלב שלי.
באותם ימים ממש דמיינו תפריט.
כמו במסעדה.
ובתוך כל הפחד, התחלנו להזמין מנות.
ומאז שחזרנו לארץ, כל כמה ימים, אנחנו רואים את אחת מהמנות מגיעה לשולחננו.
ובכל פעם כזאת יש בי הודיה שקשה להסביר.
הודיה של גוף שיודע שהוא כבר היה במקום שבו הוא פחד לאבד הכול.
הודיה של אבא שרואה את הילד שלו עושה משהו פשוט,
ומבין ששום דבר מזה לא מובן מאליו.
אני כותב כי למדתי שיש משמעות עצומה לשאלה:
לאן אני מפנה את תשומת הלב שלי
כי לפחד יש כוח עצום.
והוא מוכשר בלצייר תמונות מאוד משכנעות.
אבל גם אהבה ואמונה יודעות לצייר.
וגיליתי שיש לי אחריות לבחור אילו ציורים יופיעו בעמוד הראשי של העיתון שאני מקריא לעצמי בכל בוקר.
וזה דורש תרגול.
ולפעמים, כשאנחנו לא מצליחים לדמיין לבד, אנחנו צריכים מישהו שאוהב אותנו מספיק כדי להחזיק עבורנו את התמונה עד שנצליח שוב לצייר אותה בעצמנו.
אז היום, כשמעייני שוחה, רוכב, אוכל, רוקד, צוחק
אני לא רואה רק פעולה.
אני רואה מנה שהוזמנה:
מתוך בכי.
מתוך נוכחות.
מתוך אהבה.
מתוך חדר בית חולים רחוק.
והיא הגיעה.
אלוהים, כמה שהיא הגיעה.
בחודשים האחרונים יש לי ולנועה אשתי מבט קטן כזה.
בדרך כלל זה מלווה בדמעה או שתיים.
מחייכים חיוך שיודע משהו שרק אנחנו יודעים, ואומרים בלי מילים, בלב שלנו:
“המנה שהזמנו הגיעה.”
זה קורה בתוך רגעים שכביכול הם הכי פשוטים ונורמליים שמעייני הקטן שלנו עושה.
אבל שנינו יודעים שמאחוריהם מסתתר נס גדול.
נס שצריך לדעת מאיפה הוא התחיל כדי להבין כמה הוא גדול.
לפני חמישה חודשים מעייני שלנו נצרב ממדוזה קטלנית בפיליפינים.
לאט לאט, בזהירות, בזמן שמתפרס על שבוע לערך, החיים התחילו לחזור אליו.
קודם הדופק.
אחר כך ההכרה.
אחר כך עוד קצת ערות.
קצת שתייה.
קצת אוכל.
עוד מילה.
חיוך.
עוד סימן קטן שהעולם שלנו אולי בכל זאת חוזר לעצמו.
הרבה חברים שלי חושבים שהרגע הכי קשה עבורי בימים ההם היה רגע ההחייאה וההנשמה שביצעתי בו.
אבל האמת היא שהשבר הרגשי הכי גדול שלי הגיע דווקא שבוע אחרי.
אחרי ימים של מתח בלתי נתפס, אחרי שכבר התחילה לחזור תחושה של אופטימיות, אחרי שכבר היה נדמה שהנה, הוא יוצא מכלל סכנה והדברים מתייצבים. פתאום הגיעה נסיגה נוירולוגית מבעיתה.
משהו בהתנהגות שלו השתנה וזה היה מלחיץ.
פתאום ראיתי התנהגויות אינפנטיליות שמתאימים לשלבי התפתחות מוקדמים יותר: חזרתיות על תנועות וקולות, מניירות תינוקיות, חוסר מיקוד, הבעה של בהייה.
דברים שלא היו שם יום־יומיים קודם.
ואני, אחרי שבוע של הישרדות, עומס של החלטות רפואיות, של תקשורת עם רופאים פיליפינים, ביטוחים, משפחה, פחד, תקווה, חוסר ודאות. היום אני מבין שפשוט קרסתי מבפנים.
לא הצלחתי להיות איתו נוכח ברגע.
במקום לראות את מעייני של עכשיו, הילד שלי, הילד האהוב שלי, שנמצא מולי וצריך אותי — המוח שלי רץ עשרים ושלושים שנה קדימה.
ראיתי אותו מבוגר.
ראיתי חיים שלמים של תלות.
ראיתי עתיד שלא ידעתי איך לשאת.
והפחד השתלט עליי.
אני כותב את זה עכשיו, חודשים אחרי, ועדיין עולות לי דמעות.
כי זה היה פחד אמיתי.
ממש בור.
וכאן אני רוצה לעשות הפסקה בסיפור, ולשתף ברומן האישי שלי עם…
מיקוד מודעות בעתיד רצוי.
זה כלי שאני עובד איתו כבר כמה שנים, ובשנה האחרונה כמעט כל יום.
יש מי שיקרא לזה זימון מציאות.
השם לא קריטי בעיניי.
זה פשוט כלי וואו.
הפעם הראשונה שפגשתי אותו הייתה כשידידה שלי עשתה עליי סטאז’ בליווי תודעתי. אני הייתי אז רחוק מהעולמות האלה. רווק, אחרי גיל שלושים, עם כמיהה גדולה לזוגיות ולאהבה, אבל גם עם לא מעט ספקנות ופחדים.
בתוך התהליך היא הדריכה אותי לדמיין עתיד זוגי רצוי. ופחות מחודש אחר כך, נועה נכנסה לחיי.
והזוגיות שהתחילה בינינו הייתה ועודנה קרובה באופן כמעט בלתי נתפס למה שהלב שלי ביקש בתהליך.
בשנה האחרונה הכלי הזה הפך להיות חלק מטקס הבוקר שלי. כמה דקות בכל בוקר שבהן אני מפנה את תשומת הלב שלי לא לפחדים, לא למה שעלול להשתבש, לא לתסריטי האימה שהמוח יודע לייצר בכישרון רב — אלא לעתיד שאני מבקש להזמין.
ומשהו בי משתנה.
הגוף מתכוונן.
הלב נפתח.
הבחירות נעשות ברורות יותר ונובעות מתשוקה, אומץ לב, אהבה ואמונה.
האנרגיה הולכת לאן שאני רוצה לחיות, ולא רק לאן שאני מפחד ליפול.
עוד דוגמה חיה מעכשיו:
לפני שכתבתי את המילים הללו עלה בי פחד. דמייני אתכם אומרים:
"איזה פתטי שחר שפותח את הלב ומספר על עצמו דברים מרגשים כדי שנבוא לתהליך איתו!"
"שחר משתמש בסיפור אישי מדי כדי לשווק כלי שהוא עובד איתו."
ואז עצרתי.
במקום לתת לפחד לנהל אותי, דמיינתי קורא או קוראת. אולי את. אולי אתה.
קוראים, ומשהו בהם זז. מקבלים השראה.
אולי אפילו מתחילים לתרגל.
אולי לוקחים רגע אחד בחיים שלהם ומעיזים לכוון אותו אחרת.
ורק אחרי שהנחתי שם את תשומת הלב, חזר לי האומץ לכתוב.