לפני שנים רבות, במעמקי נפשי נולדה חיפושית.

וכמו ליתר החיפושיות, גם לה היה בקבוקון עם קשית.

 

כמו צבע העיניים,

כמו צורת הכנפיים,

הבקבוקון והקשית עברו מדור לדור.

ממתי? אף חיפוש לא הצליח לזכור.

 

על הבקבוקון היה כתוב: אהבה!

ומתחת, באותיות קטנות:

״לשתות רק כשאת באמת ראויה.״

 

אבא לגם רק אחרי שחריצות לעצמו הוכיח.

אמא שתתה רק כשהעסק שלה באמת הצליח.

ובעת בלבול, כישלון או צורך במפלט,

את המשקה הם מנעו מעצמם באופן מוחלט.

 

"ראשית לעמוד בציפיות, אחר כך לגמוע.

קודם להיות טובה, ורק אז לבלוע."

רק כך נראת אחריות הגונה,

כך הקריאו לה באגדות שלפני השינה.

 

השנים חלפו, והחיפושית התבגרה,

עד שלילה אחד נפלה לבור חסר תאורה.

ללא כל מושג איך היא ניצלת,

היא ישבה שם רועדת, עצובה ומבוהלת.

 

הבקבוקון נח לידה, 

גדוש באהבה לריפוי החרדה.

היא התכוונה לשלוח את ידה,

אך לפתע נזכרה בחוק הישן שלמדה:

 

״היום לא הצלחתי.

כמו לוזרית נשברתי.

לא הייתי די טובה,

ולכן אינני זכאית לאהבה.״

 

דווקא כשהחיפושית זקוקה לאהבה יותר מכול,

היא מענישה את עצמה בשם החוק הגדול. 

הפגיעה העצמית היא מגפה חברתית מחרידה,

ממתי אהבה היא תמורה ולא זכות מלידה?