%20(4)_edited.png)
משל המקרן
ייתכן שלא תסכימו איתי שהמציאות היא השתקפות מוחלטת של התודעה.
וגם אני מודה: יש כאן שאלה עמוקה מאוד, שאני לא מתיימר להבין לחלוטין ובוודאי שלא לפתור בפוסט אחד.
מהו בדיוק העולם החיצוני?
איפה נגמרת המציאות ומתחילה התודעה שפוגשת אותה?
האם קיים בכלל אותו עולם אובייקטיבי?
אני לא יודע לענות על זה בוודאות.
אבל כדי להמשיך מכאן, אין צורך להסכים על הכול.
די בכך שנסכים ש:
א. בין התודעה שלי לבין המציאות שאני חווה מתקיים קשר הדוק.
ב. עיצוב התודעה שלי היא איננה מותרות, היא משימת חיי, היא פרוייקט החיים שלי.
הרי, אם התודעה שלי היא המקרן, והמציאות היא המסך, הרי שמשימת החיים העמוקה ביותר שלי איננה רק לסדר את המסך.
היא ללמוד לעבוד עם המקרן.
לעצב את התודעה שלי כך שהחיים שישתקפו ממנה יהיו קרובים יותר לחיים שאני מבקש לחיות.
והאמת היא שזו משימה מורכבת מאוד.
אולי הכי מורכבת שיש.
כי התודעה אינה חומר גלם פשוט.
היא אינה לוח חלק שאפשר לכתוב עליו ערך ולצפות שהכול ישתנה.
היא בנויה משכבות עמוקות של חוויות ילדות, אמונות, הרגלים, פחדים, זיכרונות, כאבים, מנגנוני הגנה, כישלונות ופצעים שצברתי בדרך.
התודעה משפיעה על המציאות ברובה דרך התת מודע.
חלקים גדולים ממנה פועלים לפני שאני מספיק לחשוב ולהבין.
זו טרגדיה שהמשימה החשובה ביותר בחיי אדם (לעצב את תודעתו)
ואף אחד לא לימד אותנו איך עושים את זה.
לא בבית הספר.
ולרוב גם לא ההורים שלנו.
לכן יש בי חמלה גדולה כלפי הנטייה הכל כך אנושית שלי לוותר על אחריותי לעצב את תודעתי.
והחמלה הזו גם הובילה אותי להבנה שבמשימה כל כך מאתגרת כמו זו, אין לי שום סיכוי להצליח לבד.
גם אם יהיה רגע מסוים על ציר הזמן של החיים שבו אצליח לעצב את התודעה שלי כרצוני, הסיכוי שלי לשמור עליה מעוצבת כרצוני לאורך זמן מרגיש לי פשוט גדול עליי.
אני למשל, מבקש חיים עם יותר אהבה. יותר שלווה, יותר אמונה, חופש, נוכחות ומשמעות.
אני מאחל לעצמי יותר הרמוניה במערכות היחסים שלי: עם אשתי, עם ילדיי ועם הסביבה שלי.
יותר נאמנות לאדם שאני יודע שאני יכול להיות.
ואני שואל את עצמי איך אפשר לעצב תודעה שכזו?!
ככל שאני מתבגר, אני מבין את מגבלותיי. אולי זו ענווה?
אני נהייה מודע לצורך שלי בכלים שיעזרו לי לעצב את תודעתי.
במילים אחרות:
התודעה בעיניי זקוקה לטקסים.
כי לעצב את התודעה שלי
זו המהות העמוקה של חוכמת הטקסים.
מצד אחד, הסיפור שאני עומד לספר עכשיו קורה לי כל יום.
מצד שני, הוא לא באמת קרה אף פעם.
אם להיות מדויק:
הפשט לא קרה.
הדרש קורה לי כל יום. למעשה, כמה פעמים ביום:
הוזמנתי להרצות בכנס חשוב וקיבלתי את הכבוד להיות אחד הדוברים הראשיים.
אולם מלא אנשים. במה גדולה. מקרן איכותי.
עליתי לבמה וביני לבין עצמי עוד הספקתי לשמוח שהמצגת עלתה חלק. בלי אתגרים טכנולוגיים.
התחלתי את ההרצאה ואז הגיעה השקופית השלישית.
באמצע המסך בגדול, הופיע משפט שהיה אמור להיות אחד המשפטים החשובים בהרצאה.
רק שפתאום קלטתי שיש בו שגיאת כתיב.
לרגע קפאתי.
ואז, מתוך אותו מקום מסתורי בנפש שממנו מגיעים רעיונות גרועים ברגעים לחוצים, שלחתי יד אל התיק.
הוצאתי טוש ומחק ללוח.
ניגשתי אל המסך.
וניסיתי לתקן את השגיאה.
אתם מבינים?
לא במחשב.
לא במצגת.
לא במקרן שממנו האור מוקרן.
על המסך עצמו.
ואז שמעתי קול חד מהצד של האולם:
“מה אתה עושה?!”
זיהיתי את קול השרת של אולם הכנסים
המערכת שלי הגיבה בהישרדות.
מבין מגוון האופציות, הגוף שלי בחר בFLIGHT
ירדתי מהבמה ונעלמתי אל מאחורי הקלעים.
מאחורי הווילון היה שקט.
עמדתי שם כמה שניות.
ואז ראיתי מראה קטנה תלויה על הקיר.
התקרבתי אליה, הסתכלתי לעצמי בעיניים, וניסיתי להגיד לעצמי:
"שחר, קח את עצמך בידיים."
ואז ראיתי אותו.
כתם.
על החולצה.
וכל תשומת הלב שלי נתפסה בו.
התקרבתי למראה.
בהתחלה רק ניסיתי להבין אם זה באמת כתם, או אולי משחק של תאורה.
ואז, (שוב) בלי לחשוב יותר מדי, הרמתי את היד והתחלתי לשפשף.
את המראה.
ליתר דיוק, את החולצה שהופיעה בתוך המראה.
שפשפתי בעדינות.
אחר כך קצת יותר חזק.
ואז הוספתי גם קצת רוק.
כי כנראה שאחרי שניסיתי לערוך מצגת עם טוש על מסך הקרנה, הדבר ההגיוני הבא היה לנסות לעשות כביסה בתוך מראה.
אבל אז, נפלה עליי חוכמה שלא עזבה אותי מאז:
אדם יכול להפעיל אינסוף כוח על המציאות
אך עוצמתו ואחריותו טמונים בעיצוב תודעתו המקרינה
ועכשיו חזרה לחיים עצמם.
הסצנה המגוחכת הזאת היא לא באמת חריגה בחיי.
היא רק גרסה מוגזמת ומביכה של משהו שאני עושה כל יום.
אם להיות כנה, המון פעמים ביום.
משהו מתכווץ בי במערכת יחסים עם אחר, ואני בטוח שהאדם שמולי הוא הבעיה כולה.
מיד אני רוצה לתקן את מה שבחוץ. את האדם שמולי.
אם הייתי יכול להביט ישירות אל מקור ההקרנה ולהבין מיד מה מתרחש שם, אולי לא הייתי זקוק למסך.
אבל ברובד האנושי, אני זקוק להשתקפות.
אני זקוק למה שמופיע מולי כדי להבין משהו על מה שמוקרן מתוכי. לכן אני זקוק למציאות.
אני זקוק למערכות היחסים שלי עם הסביבה.
אני זקוק לרגעים שבהם אני נעלב, מתכווץ, כועס, מקנא, מפחד, מתרגש, מתרחב.
לא כדי להאשים אותם.
אלא כדי ללמוד דרכם על מערכת היחסים הפנימית שלי עם עצמי.
על התודעה שלי.